Touristim

עוד 8 שבועות פחות יום אנחנו טסים. אני יודעת את המספר המדוייק כי אתמול זיו שאלה שוב ושוב עוד כמה זמן הטיסה, אז החלטנו שנכין יחד טבלה עם כל הימים עד ה-11.7. ואתמול, יום שלישי, ספרנו בדיוק עוד 8 שבועות שלמים.

אנחנו מתכוננים לטיול הזה (או לשינוי הזה, יש לומר) כבר חודשים ארוכים. זה התחיל במחשבות פשוטות על להפסיק לעבוד לתקופה, זה המשיך עם ״גם ככה זיו תישאר עוד שנה בגן חובה״ והכי הרבה משקל היה למחשבה על בדיקת אפשרות חיים אלטרנטיבית. אלטרנטיבית מבחינת אורח החיים, המיקום הגאוגרפי, האפשרויות הכלכליות ורמת המתח שאנחנו חיים בה.

לאישה המערכתית החנונית שאני הדיבורים האלה, אפילו המחשבות האלה, העלו הרבה חרדה. אי וודאות וחוסר יציבות אלו דברים שמערערים אותי. אני אוהבת ידיעה, אוהבת את המוכר, את הבטוח. אני חושבת שהאומץ של אלירן והיציבות שהוא מביא איתו לתוכנית הזו עזרו למחשבות האלה לחלחל לאט לאט אבל בטוח.

אז איפשהו באוקטובר האחרון הבנו שזה קורה, שאנחנו רוצים ללכת על זה ושהיעד למסע הזה (אין סיכוי שזה יהפוך להיות בלוג ״מסע״, אבל לא מוצאת מילה אחרת) הוא אירופה.

בדצמבר הודעתי בעבודה על התפטרות אחרי 7 שנים משמעותיות (מרגישה שנדרש פוסט נפרד בנושא), בינואר נקנו כרטיסים בכיוון אחד ובמרץ נתלה לוח מחיק גדול על הקיר במרכז המטבח לניהול כל המשימות שלנו לקראת הטיסה. יש שם משימות כמו להתחתן, לקחת את הבנות לרופא שיניים, להוציא דרכון פורטוגלי לשחר, לקנות מכולה, לחדש את הפרגולה, לתקן את הידית של המזוודה. הכל מהכל. הרבה מהכל. היום קנינו מכולה. נסענו למקום בנמל אשדוד ואשכרה בחרנו מבין אלפי המכולות אחת שנראת לנו מתאימה. אבל איך בכלל בוחרים מכולה? מה צריך לבדוק? בטח שלא נראות, אז מה כן? מה השוק של המכולות בכלל? עלות? זה כולל הובלה? האם יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים שצריך לבדוק? וכמו בחירת המכולה יש עוד הרבה בחירות והחלטות שאנחנו צריכים לקחת בזמן האחרון וזה מלחיץ וזה מורכב. ברגיל שלי, כשאני מכינה חלה ביום שישי אני פותחת 4 מתכונים שונים לבדוק מי מהם הכי טוב ועושה מחקר קצר במטבח בנושא התפחה, אמינות מתכונים ויחס קמח-מים בבצק 🙂 אז טיסה לחול. ועוד לשנה! ועוד עם 2 בנות שאני (אני!!) האחראית על שלומן. אם יש הגדרה ליציאה מאיזור הנוחות נראה לי שמצאתי אותה.

ובשבוע האחרון הרגשות התעצמו כל כך. כל מחשבה שלי, אפילו הכי פשוטה, כבר התפתחה לעוד הרבה תתי-מחשבות ותהיות. למשל מקלחת בערב עם הבנות: איך זה הולך להיות? האם יהיו מים חמים בכל קאמפ? האם כל ערב נישן בקאמפ בכלל? והאם אני אקח את שתיהן יחד להתקלח איתי? איך אני עושה שלא נרעיש כמו הישראליות הטובות שאנחנו? והאם אני אצליח בכלל לבד? עם השנים יצא לי כבר לעשות דברים מורכבים, פרוייקטים חוצי יבשות שמשלבים הרבה אופרציה ואמוציה. אבל הפעם, אולי בגלל ההכנה הארוכה, אני מרגישה שכל כולי בזה. היום-יום שלי בבית מלא במחשבות, בתכנונים, בעשיה מרובה סביב הענין. זו שיחת היום במסדרונות בעבודה, עם חברים במושב, אפילו עם רופא המשפחה אליו הגענו לקבל מרשמים לסל תרופות מפואר שניקח איתנו.

יש בזה משהו טוב ונכון להתפלש בתכנונים ובמחשבות, זה עוזר להפיג את המתח ומאפשר זמן לנפש ולמוח להתכונן במידה מסויימת לשינוי הכל כך גדול שאנחנו צועדים לקראתו.