Touristim

קצת כמו אלבניה שהתעלמתי ממנה ולא קיבלה פוסט משלה, התלבטתי האם לתעד את השהות הקצרה שלנו בשתי המדינות האלה. אבל העובדה שאני מאוד אוהבת סדר וארגון (ונראה לי מוזר לקפוץ 400 קילומטרים מבלי לתעד) וגם העובדה שחשוב לי לכתוב גם את מה שהיה חצי כוח יצרו את הפוסט הזה.

אל בוסניה נכנסנו ממונטנגרו דרך כביש המהיר M6 אחרי שהיינו בניקשיץ'. משיחות עם מטיילים אחרים באתרי קראוונים שונים הבנו שיש עומס במעבר הצר לקרואטיה ועומס תיירותי די חונק באיזור החוף שמגיע מיד אחרי מעבר הגבול הדרומי יותר, באיזור דוברובניק. להסתובב עם אוטו וקראוון כמו שלנו באיזורי חוף צרים וצפופים זו לא חוויה נעימה שהיינו רוצים בה ולכן החלטנו לעבור לבוסניה, כדי לעקוף את איזור החוף העמוס בקרואטיה. בשלב הזה כבר הבנו שצריך לתכנן דרך של עד 170 ק"מ ביום. זה עדיף לנו ועדיף לבנות ובאופן כללי משאיר את כולם במצב שפיות יציבה יותר. ואם יש מעבר גבול באותו יום אז בכלל עדיף להוריד בקילומטרים.

מניקשיץ במונטנגרו נסענו 120 ק"מ והגענו לקמפ עם השם המבטיח ביקום "Camp Heaven" שנמצא ליד העיירה Stolac בבוסניה. האמת שהוא היה די נחמד, יושב על נחל קריר, וגולת הכותרת – יש בו תנור אפיה! כל כך חסר לי לאפות משהו! לתכנן מה להכין, להתפיח בצק, לגלגל, לערבב, לכדרר, להמתיק… והריח, אני פשוט מתה על הריח. החלטתי על פיצה לארוחת ערב – קנינו את כל מה שצריך, הבנות עזרו להכין בצק, לשנו, ליטפנו, התפחנו, רידדנו והתענגנו על פיצה טעימה!! היות ועדיין יש הליכה קלה על ביצים והדינמיקה המשפחתית עדיין שברירית, ההתעסקות בבצק ובתחביב האימהי שנמצא לו סוף סוף מטבח מתאים שימחו אותנו מאוד ונתנו לנו אטרקציה להתעסק איתה. משהו להתאחד סביבו. כשהבנות חוות אותי שמחה על משהו, אבל שמחה באמת, שיש משהו שמדליק אותי וגורם לי אושר הן רוצות להתקרב לזה ולקחת חלק והן נדבקות גם בשמחה הזאת. ואולי זה פשוט הפיצה שעשתה לכולנו נעים בבטן ובלב. אין כמו פיצה. ואין שמחה גדולה יותר מלתת לזוג הולנדים פיצה חמה שיצאה הרגע מהתנור ואין לה קונים אלינו כי כולנו כבר מלאים.

הימים חמים (35 מעלות) ולחים וכמה אפשר להיות בנחל..? באחד הימים נסענו למוסטר, העיר הגדולה של האיזור. אני מודה שהסתובבנו בעיר העתיקה של מוסטר בערך חצי שעה כי פשוט לא יכולנו יותר מזה. החום, עומס התיירים והלחות הקיצוניים הכריעו אותנו. עלינו על הגשר האייקוני בעיר, לקחנו כמה תמונות וחזרנו למחנה לאפות משהו. הפעם  – עוגת שוקולד.

אלירן ואני לא ממש התחברנו לקמפ ומהנסיעות שלנו בכבישי בוסניה הבנו שהם לא מתים על כבישים ראשיים או אפילו כאלה שסלולים נורמלי. וכשאין תשתית נורמלית לנסיעה זה הופך את הכל למאתגר יותר לנהג ולנוסעות. החלטנו שאנחנו רוצים לראות מה יש לחופים של קרואטיה להציע וגם הגיע כבר ה-30 לאוגוסט, בטוח כולם כבר מכינים ילקוטים לבית ספר עכשיו בבית, יהיה ריק ולא עמוס ויאללה ממשיכים. מול חופי קרואטיה יש מאות איים בגדלים שונים. מצאנו אחד שמחובר ליבשה בגשר ואפשר פשוט לנסוע אליו. מעולה. נסענו על ה"לשון" הבוסנית שמובילה לעיר Naum ומשם המשכנו צפונה לקרואטיה ועל גשר שנראה חדש הגענו לאי (לא הצלחתי למצוא שם לאי הזה, זה חלק מקרואטיה פשוט). מייד כשעברנו את הגבול ונסענו את קילומטרים הראשונים בקרואטיה הבנו שהם אוהבים מאוד כבישים סלולים היטב, חדשים, נקיים ונוחים ונרשמה באוטו התלהבות גדולה. כל ההתלהבות הזו נעלמה כשהגענו לאיזור החוף וחיפשנו את הקמפ. החופים בקרואטיה, בטח באי לא גדול הם ברובם מצוקיים ואם יש חוף אז הוא צר נורא. דמיינו נסיעה עם אוטו שגורר קראוון בטיילת של תל אביב, אבל לא בכביש לרכבים, אלא בטיילת עצמה להולכי הרגל, כשמצד אחד (במקום חול) יש פשוט ים ומצד שני בתים/בתי קפה/מסעדות. מישהו רוצה לעבור מולך עם קטנוע? שיהיה בהצלחה. רכב מגיע מימול ומעוניין לעבור גם הוא? שייצא הנהג ונחליט בהורדות ידיים מי קופץ למים. לא היה פשוט להגיע לקמפ אליו תכננו. זה כלל טונים גבוהים באוטו, עצבים, אמירות של זיו של "אני רוצה הבייתה", סיבוב של הקראוון ידנית (ניתוק, סיבוב שלו על ידינו וחיבור מחדש) והרבה רגעים שאני יורדת מהאוטו לכוון את אלירן בין סמטאות צרות.

הגענו לקמפ שמגיעים אליו בעיקר גולשי רוח, מסבר שזה הקטע באיזור הזה של האי. אחרי שהורדנו לחץ עם משהו קר לשתות ישר קפצנו למים, שהיו ממש קרובים לקראוון והסתכלנו מהופנטים בכל גולשי הרוח המשוגעים שבמים.

יום למחרת ההגעה שלנו לקחנו מעבורת של 20 דקות לאי שכן – קורצ'ולה (Korcula) התיירותי והיפיפה. הסתובבנו בין סמטאות צרות ומקסימות, ראינו את הים הכחול הזה מסביבנו וחוץ מזה שהזענו בטירוף גם היה מהמם. וכמו כמעט כל יום, גם כאן היינו חייבים לדגום את הגלידה. מושלמת כמובן.

מבט בתחזית הראה שלפנינו ימי רוח וגשם, מה שאומר שרחצה בים פחות תהיה כאן ולכן החלטנו להמשיך הלאה. כדי להימנע מצפיפות בכביש הגישה הצר, קמנו חדורי מטרה ב-6 בבוקר, קיפלנו את הקראוון לנסיעה וב-7 (!!!) כבר היינו כולנו באוטו. זה עבר חלק ומושלם. החלטנו להמשיך ולבדוק את החופים של קרואטיה, הפעם את חופי היבשת עצמה, כי שמענו שזו גולת כותרת רצינית. והאמת שזה באמת נכון ויש חופים מדהימים אבל לצערינו מזג האויר לא היה איתנו למשך השבוע הזה. הגענו לקמפ במיקום נהדר, אבל יקר בכל קנה מידה ולא כזה ששווה את המחיר. החלטנו לשחרר, אין לנו כוח להתקפל ולעבור מקום שוב, כל מה שצריך זה להכין אוכל טעים בקראוון ולחכות לשמש. וזה מה שעשינו. אני חושבת שפה גם הבנתי שהינה – זה מסתדר לנו. הדברים החיצוניים כמו איכות הקמפ או מזג האויר לא לטובתינו אבל אנחנו עדיין מבסוטים, הבנות נהנות, זיוי לומדת לשחק רמי (קלטה בשניה) ושחר.. טוב שחר היא שחר, כרגע טוב לה בכל מקום. הייתה לנו שגרה נעימה של דייג (אלירן), טבילה בים, משחק, קריאה (זיוי) ופירוק סיר מרק עדשים בערב אחד! יכול להיות שעלינו על דרך המלך? כי זה מרגיש כל כך טוב.

המשכנו לאיזור שמורת הטבע Krka. מצאנו קמפ מקסים (שוב, חצר של הבעלים) וזול והחלטנו לנוח שם קצת. קצת בריכה לבנות, קצת כביסה לאמא ואוירה מאוד רגועה. באחד הבקרים אלירן לקח את שחר לקטוף תאנים (שצצו בכל פינה בקרואטיה) וזיוי ואני הקשבנו למוזיקה וצבענו בחוברת הצביעה שלה. אלו היו רגעים כל כך נעימים, בשביל הרגעים האלה יצאתי לדרך. לא ממהרות לאף מקום, אין פומו מכל הדברים שאפשר לפספס, פשוט נמצאות. עושות את מה שנעים עכשיו.

הביקור בשמורת הטבע Krka היה קצת מאכזב. מדובר בשמורה יפה עם המון מפלים, טובעים בצמחיה ירוקה. התמונות יפות, אין מה לומר. נכנסים לשמורה בשייט קצר ויש מסלול הליכה מסודר אבל עלות הכניסה הגבוהה והעובדה שהולכים על שביל עץ עמוס תיירים הורידה מהחוויה. לאורך מסלול ההליכה בשמורה יש גם הרבה דוכנים שמצעים מזכרות, דבש, תותים ומה לא והרגשתי קצת בתוך קניון ולא שמורת טבע.

בשלב הזה הבנו שקרואטיה יקרה לתקציב שלנו, החופים מהממים אבל נגישים בעיקר עם יאכטות דרך הים, הכניסה לשמורות הטבע יקרה מאוד (40 יורו למבוגר) ואולי זה לא נועד להיות כרגע. נראה לי שעוד אחזור אליה מתישהו, אולי עם ילדות גדולות יותר או בתור ג'יי לו על יאכטה מהחלומות.

התחנה הבאה – סלובניה.