אני ואלירן חיפשנו באינטנסיביות פתרון קבע כל שהוא. הבנו שאנחנו רוצים שינוי אבל גם כזה שיתאים למסגרת התקציב שלנו. איפשהו קראנו על WorkAway – מארחים שמחפשים עובדים בתמורה ללינה וכלכלה. יצרנו פרופיל, בו סיפרנו על עצמינו: איפה אנחנו בעולם, מה הסטטוס המשפחתי, מה אנחנו מחפשים ומה יודעים לעשות. גם יוגה ואפיה משובחת נכנסו לסט הכישורים, אבל אין ספק שמה ששידרג לנו את הפרופיל זה המקצוע של אלירן – נגר ! פנינו לכמה מארחים ומסיבות כאלה ואחרות זה לא הסתדר. עד ש… הודעה נכנסת מדלפין. בחורה צרפתיה שחיה באיטליה, מחפשת נגר. הם בעצמם משפחה צעירה ויכולים לארח בכייף משפחה נוספת כמונו. אחרי התכתבות קצרה באתר, קבענו שיחת טלפון. רצינו לשמוע מה הפרוייקטים שהייתה רוצה שנבצע, מה תנאי המחיה, איפה בדיוק הם נמצאים ועוד ועוד. אני ממש זוכרת איך הופתעתי מקלילות השיחה איתה, היא פשוט אמרה מה הייתה רוצה שנעשה, הסבירה את לוחות הזמנים, דיברה בפתיחות על המשימות, על תנאי האירוח. למרות שיש פה קטע של "העסקה" הכל היה נינוח, כנה ונעים. מילה שהולכת לחזור הרבה בפוסט הזה. קבענו שנתחיל אצליהם ב-2 באוקטובר. וכך היה.
דלפין ומטיה גרים בחלק היותר כפרי של עיירה קטנה בשם אמליה (Amelia) שנמצאת בחבל אומבריה. יש להם בית אבן עתיק וגדול שיושב בפתחו של ואדי ענק וירוק. סביב הבית, על צלע הואדי יש 10 דונם אדמה, ברובה פראית עם יותר מ-200 עצי זית, גינת ירק עצומה והרבה עצי פרי. כשדלפין סיפרה לנו בטלפון שיש אין סוף עבודה בגינה, היא לא צחקה 🙂 רק כשהגענו בעצם הבנו שדלפין מטיה והילדים גרים בקומה העליונה, והקומה התחתונה (עם כניסה נפרדת) מיועדת לנו. יש בה מטבחון קטן אך מאובזר, פינת אוכל, מקלחת-שירותים וחדר שינה כל כך גדול שקראנו לו אולם שינה. בהחלט הרבה יותר ממה שציפינו לו או הבנו בטלפון שיש להם להציע. הקו המנחה – הכל פשוט, כפרי, ביתי, נקי ו… נעים.
זאת הפעם הראשונה שלנו ב-WorkAway ומודה שהגעתי עם חששות. אני תמיד רוצה לרצות, שיהיו מבסוטים עליי ומרוצים מהעבודה שאני עושה (כמובן שגם בסיטואציה רגילה בה אני עובדת בשכר). האם העבודה שאנחנו עושים שווה את הלינה והמזון שאנחנו מקבלים פה? בכל זאת, אנחנו 4 נפשות… ? השאלות והתחושות האלה ליוו אותי בשבוע הראשון בייתר שאת ולאט לאט הלכו והתפוגגו. ישבנו יחד עם דלפין ומטיה ופרטנו את המשימות: בניה של חממה מחלונות ישנים, עבודה בגינת הירק ועוד עבודות חצר למינהן כהכנה לחורף. והתחלנו. מהר מאוד הבנו שקצב העבודה הישראלי שלנו, הוא בהחלט מהיר יותר ממה שציפו המארחים שלנו. משימה כמו הסרה של גדר במטע הזיתים הסתיימה תוך שעה. בהמשך היום העברנו ערמת עצים להסקה שישבה במרכז החצר למקום הייעודי שלה לחורף. אני חושבת שאת המשימה האחרונה הם אפילו לא ממש ביקשו, פשוט התחלנו לעשות וזה התקבל בשמחה כמובן. המשימה העיקרית כאמור הייתה בניה של חממה קטנה אך מגניבה שאלירן תכנן ובנה תוך כמה ימים.
לדלפין ומטיה שני ילדים בערך בגילאיי הבנות שלנו, ככה שבזמן שאנחנו עובדים הילדות שיחקו עם אנקי ונומה או שיחקו במשחקי החצר/הבית/אחת עם השניה. למעשה רוב הזמן רק אחד מאיתנו באמת עבד והשני היה זמין ולבנות. זה לא תמיד היה פשוט, אבל איכשהו זה עבד. יש מארחים שדורשים או מצפים למספר קבוע של שעות עבודה ביום, אבל דלפין ומטיה בכלל לא היו בכיוון. הכל היה מאוד מאוורר ונינוח מכיוונם ועם כוונות טובות מכיוונינו. באנו עם דרייב לעשות, ליצור, לתת ערך. גילינו כמה זה היה חסר לנו במהלך הטיול עד כה. כמובן שהזמן עם הבנות מלא בעשיה, אבל כזו שמאוד חוזרת על עצמה, שדורשת את אותם דברים כל הזמן. חסרה לנו עשיה מסוג אחר, מימוש. אז בזמן שאלירן בנה חממה אני אפיתי עוגות ולחמניות, בישלתי ארוחות צהריים לכולם או הכנתי גרנולה טעימה לבוקר. וכל הזמן הזה מול נוף מהפנט, סך הכל אידיליה.
מבחינת מזון, כמעט כל הארוחות (למעט בוקר) היו יחד, על כל 4 המבוגרים ו-4 הילדים שאנחנו. היות ואנחנו ארבעה מתארחים ורק אחד וחצי שבאמת נותנים עבודה, הרגשנו בנוח לחלוק את הארוחות. זאת אומרת שתמיד הוספנו סלט או קינוח לארוחה, לפעמים אני הכנתי את כל הארוחה, לפעמים כלום, לפעמים מה שהתחשק. הכל נעשה בתיאום, בתקשורת ובקלילות. אם היו פעמים שהרגשנו צורך להעביר ערב בנפרד אז כך היה. אם לדלפין לא היה חשק לבשל היא פשוט אמרה לי ואני הייתי משתלטת על העניינים. כל ה"לא נעים לי" שקיים אצלי ביט-אין זז הצידה הפעם, כי פשוט תקשרנו.
כמו כל עיירה איטלקית, גם העיר העתיקה של אמליה פשוט מקסימה. בתי אבן בני מאות שנים, סמטאות צרות, קתדרלות מרשימות והנוף שנשקף מבעד לחומות מהפנט. באחד הימים אלירן עבד בגינה ואני עשיתי טיול עם הבנות, ביום אחר החלטנו לשנות את השגרה ואחרי שאלירן עבד כל הבוקר קנינו פיצה (שווה במיוחד!) ועלינו איתה לנקודת תצפית יפה בעיר העתיקה. האפשרות לחיות במקום זמן ממושך יחסית מאפשרת להכיר יותר לעומק, למצוא את המקום השווה של הירקות, את חנות הצמר, לפגוש פרצופים מוכרים בבית הקפה שכולם מגיעים אליו ביום שבת בבוקר.
ואז, אחרי 5 ימים הגיע ה-7 באוקטובר ואיתו המציאות הישראלית. לקח זמן עד שהצלחנו להבין בכלל את גודל האסון באותה שבת, אני זוכרת את עצמי מתקשרת באובססיביות לחברות מהמושב, למשפחה, שיסבירו לי מה קורה כי עמודי החדשות לא אמרו הרבה למרות ריפרוש בלתי פוסק. והדיסונאנס הזה – מצד אחד אנחנו במקום מהמם, שקט, כפרי, יש שמש נעימה ומצד שני הבית שלי במלחמה, מטחי טילים, אנשים שאני מכירה נצורים בממדים בישובים כבושים. ומה עושים לאורך היום? מצד אחד אין סיבה לספר שום דבר לבנות הרכות שאיתנו, זה הרי לא משהו שאמור או יכול לשבש את שגרת החיים שלהן כרגע, כשאנחנו כה רחוקים מישראל. ומצד שני הראש כל היום במסך הטלפון, הלב כואב והלילות חסרי מנוחה ומלאי עצב. באותה שבת, דלפין נכנסה ליחידת הדיור שלנו לקראת הצהריים, לקחת משהו מהמטבח והיא מצאה אותי שבורה וכאובה, אפילו לא התכוונתי ומייד ים של דמעות נשפך מולה, אישה שהכרתי לפני 5 ימים מחבקת אותי עכשיו, מקשיבה, מציעה נחמה. מאותה שבת הרגשתי שהזמן זז לאט וכל הימים מתערבבים. לא שגרה ולא נעליים. במשך היום עושים דברים כדי להסיח את הדעת ואז בערב, אחרי שהבנות נרדמות, שומעים את הסיפורים, את היקף הזוועה והכאב והעצב נכנסים ותופסים את כל המקום.
הסיכום עם דלפין ומטיה היה שהות של שבועיים. אחרי 10 ימים, כשהחממה החדשה כבר הוקמה וחלק גדול מגינת הירק כבר היה נקי ומוכן לשתילת חורף למעשה "נגמרו לנו המשימות". דלפין ומטיה החליטו השנה בפעם הראשונה מאז שהם גרים בנחלה המטורפת הזו, שהם מוסקים בעצמם את כל 200 עצי הזית שלהם. הם מעולם לא עשו את זה בעבר והציעו לנו להישאר אצלהם עד למסיק כדי לעבוד יחד בכמה ימים מאומצים. החלטנו שנשארים. אבל מה עושים בנתיים? אמר ה"לא נעים לי" שנמצא אצלי קבוע בפנים. אנחנו פשוט נמשיך לחיות בתנאים מעולים ללא תמורה? אמרתי לדלפין את שעל ליבי והיא הייתה מקסימה, אמרה שמבחינתם זה סידור נהדר, שהם נהנים מהעזרה בבית, שנחמד להם איתנו ושהכל טוב. לקחתי את זה. זה היה שינוי מרענן.
לקראת המסיק הצטרפו גם בן ואמילי, זוג קנדים מתוקים לעבוד כמונו, אבל ל-5 ימים בלבד. מסיק וגמרנו. למשך 4 ימים פרסנו רשתות, גרפנו זיתים מענפים ומילאנו ארגזים על ארגזים של זיתים. 1.1 טון זיתים ליתר דיוק! היינו 6 מבוגרים, מתוכם 4 הורים ושכן איטלקי חרוץ שהגיע לעבוד במרץ. מצאתי את עצמי מתנתקת מהמחשבות הקשות על המלחמה ופשוט גורפת ואוספת זיתים. לפעמים חושבת על על מה שקורה שם ובוכה לי בשקט תוך כדי עבודת ידיים. בערב, אחרי מקלחת, כשהגוף כואב מהעבודה בזיתים, יותר קל להירדם ולא לשקוע במחשבות. זה היה סוריאליסטי ומשחרר ומעייף.
ותוך כדי כל זה דלפין ומטיה גם פותחים לנו את הדלת למפגשים החברתיים שלהם – ימי הולדת של חברים של הילדים, מפגשי חברים של מבוגרים. אני חושבת שהייתי ב-5 ימי הולדת בחמשת השבועות שהיינו אצלהם 🙂 יום אחד נסענו למעיינות חמים וטבלנו תוך כדי גשם שוטף. חווינו את החיים באמליה יחד איתם – הלכתי להביא ביצים מהלול של השכן בתמורה לכמה יורואים, הצטרפנו ליום ניקיון של השמורה הסמוכה עם תושבים נוספים, הלכנו לגן השעשועים בעיירה, ישבנו לאכול מתוקים בקונדיטוריה השווה בעיר העתיקה. חיים.
אני אסירת תודה על החוויה הזו. ולמרות כל המילים אני מרגישה שיש עוד הרבה לומר על החוויה הייחודית שעברנו. מאוד שמחה שהבנו את הצורך בשינוי, שפעלנו בהתאם, שקפצנו ראש לבריכה הזאת וגילינו מים מתוקים ונעימים. ואולי בלי לדעת, להיות בבית באיטליה היה הבית המנחם שהיינו צריכים לאור המצב של הבית בישראל. אמן וכולם/ן יחזרו במהרה והסיוט הזה ייגמר.
Touristim 
כתיבת תגובה