Touristim

מאיפה להתחיל בכלל לתאר את הזמן שלנו במונטנגרו?

הוא היה הרבה מאוד דברים בעבורינו, מכל כך הרבה בחינות. אז אולי אתחיל מהתחלה.

את אלבניה חצינו די בזריזות, לא גילינו שם קסם או יופי מיוחדים ובנוסף התשתית לטיול שלנו עם קראוון לא הייתה נוחה, בלשון המעטה. אולי בגלל זה המעבר מאלבניה למונטנגרו הורגש כבר בקילומטרים הראשונים לתוכה. חצינו את הגבול לא רחוק מאגם שקודר והתמקמנו בחניון שיזכה בתואר "אתר הקמפינג הראשון שהוריד לי שנים מהחיים בדרך אליו". מדובר בדרך חד נתיבית צרה, לפעמים דרך שהיא למעשה גשרון מעל פלג מים קטן, כל הדברים שהכי לא הגיוני לעבור עם קראוון נגרר. היות ותאמנו עם בעל המקום ועדכנו שאנחנו רוצים להגיע, הוא סיכם איתנו שאבא שלו יגיע לאסוף אותנו מצומת קרובה כדי שיראה לנו את הדרך ויעזור לנו להגיע. לנצח ניזכור את הפרצוף של הסבא החמוד מכוון את אלירן ברצינות תהומית ועוצר את התנועה בכיוון הנגדי כדי שנוכל לעבור. מה אני אגיד? שירדתי מהאוטו והלכתי לקפל מראות של מכוניות חונות בצד הדרך? אמת. שהיו רגעים שפשוט עצמתי עיניים וקיוויתי שזה ייגמר טוב? אמת. הכל חוויה בדיעבד.

הגענו לאתר קמפינג באמצע שומקום, משפחתי קטן ובסיסי. זה למעשה בית המשפחה והם מארחים מטיילים בחצר הרחבה והפראית שלהם. בעלת המקום גם מבשלת ארוחת ערב ובוקר, כך שבדרך כלל כל אורחי האתר יושבים יחד לאכול. מקום פשוט ומקסים. יום למחרת הגעתנו למונטנגרו נפגשנו עם נועה ורעות האהובות שהיו המוטיבציה המרכזית שלנו להתקדם יחסית מהר צפונה לכאן. כבר כמה שנים שהחיבור הזה עובד כמו קסם ומאוד שמחנו להיפגש, גם אנחנו ההורים ובטח שגם בעבור הבנות.

התוכנית הייתה לבלות יחד את הזמן בחופים, איזור בודווה אבל מהר מאוד גילינו שזו אינה אטרקציה גדולה כל כך בתקופה הזו של שנה: הכבישים מלאים, החופים עמוסים בטירוף, אין מקום לפרוס מחצלת והכל יקר כמו בתל אביב. אז אחרי שתי חוויות ים מעניינות לקחנו את היום השלישי לבילוי באיזור אגם שקודר. טבלנו בנחל קטן לא רחוק מאתר הקמפינג שלנו, עשינו על האש ואחר הצהריים שטנו על האגם. היה יום לח ומגניב! החום של אוגוסט בהחלט נתן לנו להרגיש אותו אבל הביחד היה כל כך נעים שזה לא שינה הרבה.

אחרי כמעט שלושה ימים נפרדנו ממשפחת נווה האהובה מאוד והמשכנו הלאה לאיזור קולאשין (Kolasin). מוקדם בבוקר, בעזרת הסבא היקר שדאג שלא יגיעו רכבים מולנו, עזבנו בבטחה את אתר הקמפינג החמוד לאתר חמוד עוד יותר. נסענו שעתיים בין הרים ירוקים וכפרים קטנים ומתוקים. הכל יפה, ירוק, נעים ובניגוד לשכנה אלבניה גם נקי ומסודר. הגענו לקמפ ליפובו (Lipovo) בו יש גם צימרים וגם מקום לחניית קראוונים ופשוט התאהבנו. 3 הולנדים צעירים שהקימו את המקום לפני 4 שנים ומנהלים אותו, מקבלים בחביבות את האורחים ומבשלים בכל ערב ארוחה מהממת למי שמעוניין לאכול אצלהם. נחל קטן זורם ממש לצד הבקתות והנוף מסביב מהמם ביופיו. המקום הזה הזכיר לי את ההוסטלים מהטיול הגדול שלי במרכז אמריקה, אי שם לפני אלפיים שנה. הרגשתי כאילו אני שבה למקום נעים שכבר הייתי בו בעבר. מהמחנה יוצאים כמה שבילים להליכה רגלית ואפילו מערה שנשמעה מגניבה אבל לא הצלחנו להגיע אליה… כמה דקות נסיעה מהמחנה נמצאת שמורת ביוגרדסקה (Biogradska), בה טיילנו סביב אגם יפיפה במסלול הליכה נעים ופשוט.

החיים יחד בטיול הזה (למרות שמאוד מוזר לי לקרוא לזה "טיול", זה פשוט החיים שלנו עכשיו) הם תמהיל מאוד מורכב של רגעים מהרבה מאוד סוגים, של רגשות מגוונים, של דינמיקה עדינה, של התבוננות באגו, של שליטה ובהחלט גם איבוד שליטה. ויחד עם התפרקות מוחלטת של כולנו ברגע ספציפי בצהרי היום בקראוון הייתה גם בניה של משהו חדש. רגע מתוק של הורים אבדי עצות, חשופים וכואבים ושתי בנות מתוקות, ספוגיות קטנות של רגשות שהתקרבו, חיבקו והתבוננו. והיום ממשיך, ולפנינו עוד חצי יום, ואי אפשר לקחת הפסקה, לפרוש הצידה ולחשוב מה עושים. וכך יצא שמתוך הרגע השבור הזה ישבו הבנות עם אביהם הנגר ובנו שרפרף חדש משאריות עץ שמצאו בנחל ולאחר מכן כולנו הכנו יחד ארוחת ערב. רגע אחד הכל אבוד וחושבים איך לחזור הבייתה ורגע אחר כך ממשיכים בעשיה, ואני מבינה (למרות הקלישאה החבוטה) שהחיים הם פאקינג כאן ועכשיו ואין איך לברוח מזה.

אחרי שטיילנו מעט באיזור החלטנו שצריך להמשיך הלאה וגם לשנות אוירה ותנאים: לינה בביקתה לכמה לילות במקום בקראוון. נסענו לז'בליאק. זו עיירה שנמצאת גבוה בהרים, בסמוך לשמורת דורמיטור, שלפי צורת גגות הביקתות מדובר בעיירת שלג רצינית בחורף. אנחנו נהננו מהגרסה הקייצית וקרירה שלה עד מאוד. ישנו בביקתה מתוקה, עם מיטות מפנקות, מקלחת שלא צריך לצאת לשום מקום כדי להגיע אליה ואפילו טלויזיה. הבנות היו בעננים! הזמנו 2 לילות והארכנו בלילה אחד נוסף מרוב שזה היה מוצלח. האיזור יפיפה ומלא אפשרויות. אנחנו עשינו את מה שהתאים לפורום הנכבד והיה נעים ומטיב עם מציבנו העדין. יום אחד נסענו את הדרך בין ז'בליאק לפלוז'ין, אולי הדרך הכי יפה בה נסעתי בחיי. טבע עוצמתי שמתחיל סלעי וצחיח ולאט לאט עובר להיות ירוק מהפנט, ובסיום ההרים העצומים הירוקים נשפכים לאגם מרהיב בצבע טורקיז. הדרך מאתגרת, מפותלת ומדהימה ביופיה בצורה קיצונית ביותר. הגענו לאגם בפלוז'ין חמושים בצידה לפיקניק והעברנו את היום בנחת בצל ליד אגם מהפנט ואולי יותר חשוב מזה – מול גן שעשועים שצופה לאגם המהפנט J אני מתחילה לחשוב שמדובר בטיול גני שעשועים למעשה ושאר הנוף הוא רק התפאורה. בכל מקרה הדרך, השהות ליד האגם והזמן הנינוח שעמד לרשותינו הפכו את היום הזה למוצלח ביותר.

למחרת טיילנו סביב האגם השחור ועלינו לרכבל די פסיכי בגובה 1907 מטר. רוב הזמן הדחקתי את המרחק מהאדמה אבל זה לא היה פשוט בכלל. אני הרבה שואלת את עצמי מה למעשה אני עושה פה בעצם ? עוד אגם? עוד רכבל? עוד נוף? האם זו התכלית?

אבל אני לאט לאט מבינה שהעניין הוא הבילוי עם המשפחה ומה שהמקומות האלה גורמים לנו להרגיש ולחוות ביחד. זיוי פרחה ברכבל ועלתה למקטע הרעוע והגבוה ביותר על אלירן. היא התרגשה, פחדה, העזה והתמלאה אדרנלין. שחר נהנתה מזמן משחק עצמאי ובטוח בגן השעשועים לשעות ארוכות, בו היא יכלה לשחק כמו שרצתה. אז אולי זה לא משנה שקוראים לזה פלוז'ין או שאנחנו נמצאים בתמונת אינסטגרם מושלמת, מה שחשוב זה לחוות רגעים שמאפשרים לבנות ולנו להיות בטוב. ושם, בצפון מונטנגרו הצלחנו להגיע לזה.

מהצפון הקריר של מונטנגרו ירדנו דרומה לאגם ליד העיר ניקשיץ', חזרה לחום של אוגוסט. ישנו 4 לילות ליד אגם מים מתוקים שהיה נעים ונוח לרחצה והלך הרוח הנעים בנינו נשמר. פתחנו את הבוקר במפגש (כמו בגן, "ריכוז" לקשישים מבנינו) אותו אני או אלירן העברנו (מפגש על אגדות וציור או מפגש על מונטנגרו) המשכנו בזמן משחק או יצירה ואז ארוחת בוקר. משם בגדי ים והופ לאגם! יכולתי לראות איך השגרה הפשוטה הזו עושה לבנות סדר, שומרת על איזון, נותנת בטחון והופכת את היום שלנו לנינוח יותר. וזה היה גילוי נהדר בעבורנו. ברור שקשה לשמור על זה בימים של תזוזה ושינוי מקום אבל זה בסיס שאפשר תמיד לחזור אליו.

אחר צהריים אחד נסענו כמה דקות לעיר ניקשיץ', טיילנו סביב הכיכר המרכזית, אלירן קנה נעלי ספורט וישבנו לקפה למבוגרים וגלידה (איך לא) לבנות. הימים ימי סוף אוגוסט ואנחנו תוהים לאן להמשיך מפה. קרואטיה היא יעד תיירותי רציני ביותר ולא בא לנו "להיתקע" בפקקים של מעבר גבול או בחופים. החלטנו שמהאגם הנעים של דנילו נמשיך לבוסניה.