עוד באיטליה הבנו שפנינו ל-לה הרדורה. דרך קבוצת המטיילים הבנו שיש שם "האב" ישראלי וזה ממש מה שרצינו אחרי 4 חודשים של טיול משפחתי נטו.
זה מדהים כי בשגרת החיים בארץ אנחנו מאוד חברותיים ומאוד אוהבים לטייל עם משפחות אחרות, לבלות את הסופשים שלנו עם חברים, אבל לא חשבתי שזה כל כך יחסר לנו בטיול. לא תארתי לעצמי כמה בידוד חברתי לאורך זמן נעשה משמעותי כל כך. כמובן שההסבר השליף ביותר הוא שחסרה חברה לבנות, אבל האמת היא שגם חסר לי ולאלירן מישהו לשוחח איתו, לשתף, לשמוע על חוויות אחרות, אולי גם מראה שבה אנחנו יכולים להשתקף. משהו שנותן איזה תוקף להיותינו, אולי זה צורך טבעי אנושי בעצם?
יצאנו מהבית של דלפין ומטיה ב-6 בערב, אחרי יום אריזה והתארגנות ארוך ומעייף. נסענו לעיר Civitavecchia שנמצאת ליד רומא, משם יוצאת המעבורת לברצלונה. היות ולא מכרנו את הקראוון הוא הצטרף אלינו למסע כמובן. כשהגענו לרציף כבר התרגשתי נורא, אולי יותר מהבנות. עמדנו בתור ארוך של מכוניות, מוטורהומס ומשאיות שחיכו להיכנס. בערך ב-22:00 בלילה עלינו למעבורת, החננו את הרכב והקראוון ועלינו לחדרון הקטנטן שלנו ל-23 השעות הקרובות.
התעוררנו בלב ים, מיובשים ומטולטלים היטב ועם בחילה רצינית. סיבוב באויר הפתוח על הסיפון וקפה קטן וטוב שפרו משמעותית את ההרגשה. הבנות לא הרגישו בכלל את השינוי הפיזיולוגי ונהנו מהחוויה החדשה הזו. היה במעבורת אפילו חדר משחקים לילדים, בו בילינו את רוב שעות היממה ושם גם פגשנו את רוברטו וקמי מסיציליה ושני הילדים החמודים שלהם. שיחקנו קלפים (זיוי אלופת היניב!!), הכרנו חברים, שוב סיבוב על הרציף, ארוחת צהריים מאולתרת, מנוחה בחדרון ובסוף הגענו לברצלונה.
הגענו ב-21:30 כשבחוץ כמובן חשוך וקר, הבנות נרדמו מייד ביציאה מהנמל. למרות שדיברנו מראש עם קמפ שיוכל לקבל אותנו בשעת לילה מאוחרת שכזאת, כשהגענו אליו השומר בכניסה אמר שאין נציג קבלה שיכול לקבל אותנו עכשיו ולכן לא נוכל להיכנס. יופי באמת. הקראוון היה ריק ממים וגם הבטרייה הסולארית. שאלנו את רוברטו וקמי אם מצאו מקום והם הכווינו אותנו אליהם, לחנייה של מועדון גלישה, הכי חניית אספלט בפרברים של ברצלונה. העברנו את הבנות למיטות ונשארנו לפיצה ובירה של מבוגרים על יד הבאגז' של האוטו. ספורים הלילות שלא ישנו עם הקראוון בקמפ (ליתר דיוק זה היה השלישי שלנו) והפעם נהנתי מזה כל כך! למרות שהיינו עם מעט חשמל, למרות שנגמרו המים. היה בזה משהו משחרר ועצמאי כל כך להיות עם הבית על הגב. רגע אחד הגענו לברצלונה בלילה בלי מקום לישון ורגע אחר כך יש לנו אחלה מקום, כל מה שצריך זה מגרש חניה קטן ואם יש חברה אז בכלל נהדר.
התעוררנו לבוקר סגרירי והחלטנו להמשיך דרומה, להתחיל את המסע שלנו ללה הרדורה. הגענו לקמפ מקסים מקסים על הים איפשהו בין ברצלונה לולנסיה (Camp Ribamar). השמש האירה וחיממה אותנו, הים היה קרוב ויפיפה ופתאום אנחנו במסע שוב, בדרך עם הקראוון ומגיעים למקומות נפלאים. החלטנו לקחת שם עוד לילה ופגשנו שוב את רוברטו וקמי. הדהים אותי לראות את האנשים שהיו סביבנו – הרוב אנשים בגיל העמידה, שנהנים ממזג האויר, מבירה טובה אחרצ, מסריגה, טיול עם הכלבים. מכינים אוכל טוב בערב, משחקים קלפים עם חברים מהקראוון ליד. גורם לי לחשוב על הדרך בה הייתי רוצה אני להתבגר ולבלות את זמן הפנסיה שלי.
משם המשכנו לעיירה שנקראת Chella שפשוט נמצאת בדרך… לא משהו יוצא דופן מבחינה תיירותית. ישנו בקמפ שהוא למעשה חצר עצי זית גדולה של משפחה. למחרת יצאנו יחסית מוקדם להמשך הדרך. למרות חיפוש יסודי באפליקציה לא הצלחנו למצוא קמפ נעים כנקודת עצירה מעניינת בדרך, כך שבסוף עצרנו בתחנת דלק משודרגת. יש משטח גדול לקראוונים, יש שירותים ומקלחת, איזור משחק קטן לילדים וזהו בעצם. היות והגענו בחום הצהריים, אלירן החליט שזה זמן מצויין למקלחת חוץ, הוציא אותה ופתח בשמש את עמדת השטיפה המשפחתית. הבנות מתרוצצות רטובות ומקולחות בבגדי ים, משחקות יחד ונהנות מהשמש-רוח-מים. אנחנו עשינו מקלחת קרירה ממש מחוץ לקראוון והעברנו את אחר הצהריים ברביצה נעימה בשמש. כזה עוד לא היה לנו.
ביום שלמחרת נשאר לנו לעבור את מקטע הדרך הארוך ביותר. שעתיים וארבעים דקות של נסיעה, או בתרגום לזמנים שלנו – 4 שעות כולל עצירות להפסקה. כשהדובדבן שבקצפת – נגמרו לנו חבילות האינטרנט ויאללה ניווט חופשי. למזלנו מדובר בנסיעה בכביש מהיר, עם שילוט ברור וקל לכיוון אליו פנינו מועדות. שוב התחושה הזו, שאולי בלי כל האמצעים אפשר להסתדר. גם אם הקמפ סגור יש לנו בית וגם אם לא ברור לנו איפה אנחנו עכשיו, אפשר לעלות לכביש ופשוט לנסוע. אלו תחושות של ערות, חיות וחופש שנותנות משמעות אחרת למסע הזה.
הגענו בשעת צהריים מאוחרת ללה הרדורה. התמקמנו באתר קמפינג ממש בתוך העיר, בקצה המערבי ביותר של רצועת החוף הארוכה והמהפנטת הזו. מהתרשמותי הקצרה בת היומיים וחצי מדובר בעיירת חוף חמודה שיושבת על מפרץ מהמם. בנייני דירות נופש נמוכים על החוף ובעיקר אייטיז, אבל בקטע טוב. התחלנו לחפש דירה, פגשנו כמה משפחות ישראליות בכיכר העיר (המקום שהחם לפגוש דוברי עברית מסתבר) ועשינו את צעדינו הראשונים בקבוצות הווטסאפ המקומיות. מצפה מאוד לראות ולהרגיש מה השגרה החדשה הזו תביא איתה.
להשאיר תגובה